יום אחד הלך פו הדוב ביער. לפתע הוא שומע "בזזזז". "זימזום!" אומר לעצמו פו, ומיד מוסיף - "אם יש זמזום זה סימן לדבורה, אם יש דבורה יש דבש" ומיד עוקב פו אחר הדבורה עד שהיא נכנסת אל פתח גבוה בעץ האלון, "שם הכוורת" אומר פו לעצמו. פו מביט על הדבורים הנכנסות ויוצאות מהכוורת ואומר "ממ.. מה הטעם בדבש אם אינני אוכל אותו?". חשבתם על זה פעם? מה הטעם של הדבש כשאני לא אוכל אותו? האם הוא עדיין מתוק?התשובה שלי היא שהדבש, כשהוא סגור בצנצנת, או בתוך הכוורת, הוא אינו מתוק. המתיקות היא רק הפירוש במוח שלי לתחושה של הדבש בפה. כשאמרח את הדבש על כף היד שלי הוא יהיה דביק ולא מתוק. בעלי חיים אחרים שלא אוהבים דבש אולי יטעמו אותו וירגישו מר או מעקצץ או צבע אדום או צלילי נגינה של כינור. כמו שעטלף רואה צלילים ההופכים לתמונה וכלב ייצור תמונת ריח תלת ממדית. אם כך, עץ שנופל ביער ואף אחד לא שומע, לא משמיע שום קול. הקול של נפילת העץ הוא רק הפירוש במוח שלי לתנודת החלקיקי האוויר. במוח של חייזר שיעמוד ליד העץ הנופל, אולי תגרום תנודת חלקיקי האוויר לתגובה מוחית אחרת והוא יראה אור כחול או תחושת ליטוף על העור.
כל מה שאני רואה, שומע, חש ומרגיש - הכל בתוכי. יש כנראה קשר בין כל אלה ובין המציאות. אני מאמין שיש מציאות, יש דברים שקרו - ברגע זה אני יושב מול המחשב, ודברים אחרים שלא היו מעולם - ברגע זה אני לא בתל אביב. ומי שיגיד שאני כן בתל אביב ברגע זה, אולי הוא משקר או שפשוט לא יודע. איך אפשר לדעת מה באמת קרה? אחד הסימנים אלו העקבות. אי אפשר לזייף עקבות, בעצם זה תלוי גם עד כמה אנו יכולים לקרוא אותן. חוץ מזה יש לנו רק להאמין ולבטוח בשיקול הדעת, כמו קריאת ספר היסטוריה, ולנסות ללמוד מימנו משהו על העבר. המוח של פו הדוב קולט גרויים מהסביבה ויוצר תמונה פנימית המניעה אותו בהצלחה בעולם. המוח של פו קולט היבהובים של ניצוצות מהמציאות ומשלים אותם לתמונה. הזימזום הופך לדבורה - השלמה טובה והדבורה נמצאה, אם המוח שפו היה משלים את הזמזום כמטוס ומחפש אותו בשמים, הוא לא היה מוצא - זו השלמה לא מוצלחת. ככל שהניסיון והאינטואיציה שלנו טובים יותר כך ההשלמות שלנו מוצלחות יותר.
למעשה, המודעות שלי קולטת מעט מאוד פרטים. כמה מעט? רק פרטים אחדים בכל רגע, מתוך אינסוף פרטים שיש במציאות. השאר השלמה של תוכנת האנימציה שבתוך הראש שלי. ההשלמה של המוח היא לא רק בחוש הראייה, אלא בכל דבר, בכל החושים. כששומעים אדם מדבר, אנו לא שומעים בבירור כל צליל, בעיקר לא בטלפון. המוח משלים את השאר, לעתים יש טעויות מצחיקות ומביכות. גם במגע וטעם המוח משלים, וככול שהניסיון והאינטואיציה טובים יותר ההשלמה יעילה יותר. במודעות שלנו יש מעט מאוד פרטים בו זמנית. השאר השלמה של הדמיון. ההיגיון ברובו הוא רק סיפור מתקבל על הדעת פחות או יותר, המחבר את כל הנקודות לציור שאפשר להבין מימנו משהו. אם כל זה נשמע גדול ומסובך, אז הנה יישום של כל הדבר הזה: אני יכול לבחור מעט מהפרטים שיחדרו למודעות שלי, רק מעט לא הכל, ולהעדיף את הדברים שעושים לי טוב. אני בוחר לאיזה כיוון להביט, ליד איזה אנשים להיות ואיזה מוזיקה לשמוע. כל אלה ישפיעו על המחשבות והרגשות שלי. כמו שאני אומר "ככל שנעשה יותר דברים שאוהבים, יהיה פחות זמן לדברים שלא אוהבים".