• שימי רף

ילד בן 5 מפחד מהחושך? תהליך בחוג שומרי הגן בבת שלמה


אחת הילדות, בת 6, אמרה "שימי, בשבוע הבא אני רוצה שנלך לטיול בלילה עם פנסים, תגיד לכל הילדים שיביאו פנסים". שלחתי מייל לכל ההורים שיביאו פנסים כי נלך לטיול בחושך. במפגש הבא של החוג הייתה התרגשות. החוג שלנו הוא שלוש שעות, מ15:00 עד 18:00. בחמש ורבע בערב כבר מחשיך. התארגנו וסידרנו הכל לפני שיצאנו לטיול. הצורך להתארגן לפני הטיול והציפייה לטיול, הניעו את הילדים לסדר הכל –לכבות את המדורה, לשטוף כלים, לסחוב את כל הציוד לאוטו שלי. בדרך כלל בסוף כל חוג הילדים רוצים דווקא להישאר עוד. הם בכוונה מוסיפים עשבים לאש, משתמשים בכל הכלים שאפשר, ולמה להם לסחוב את כל הציוד לאוטו, כשההורים כבר מחכים להם בנקודת המפגש?
כשהכול מוכן יצאנו לטיול. רוב הילדים בני חמש. הלכנו על דרך עפר רחבה וברורה בין עצי היער. הילדים שיחקו עם הפנסים, דיברו קצת על דברים מפחידים, כמה ילדים החזיקו לי את היד. אחרי כמה מאות מטרים עצרנו. התיישבנו על האדמה במעגל ואמרתי לכל הילדים " עכשיו כולם להאיר לתוך המעגל, עכשיו להאיר החוצה מהמעגל, עכשיו להאיר למעלה, ועכשיו ילדים, אני משאיר את הפנס שלי דולק, ונראה למי יש אומץ לכבות את הפנס שלו". בהתחלה נשארו עוד שלושה פנסים דולקים, ואחר כך כוו. נשאר רק הפנס שלי, שהאיר את האדמה במרכז המעגל. אור הפנס והחושך מסביב מיקדו את הילדים. סיפרתי סיפור וההקשבה הייתה מושלמת. הסיפור הרגיע והרגיל את הילדים למצב. בסוף הסיפור אמרתי לילדים "עכשיו אני אכבה גם את הפנס שלי”. כיביתי את הפנס. הילדים דיברו ביניהם, הסתכלו על אורות היישובים מסביב ואחרי כמה דקות של ישיבה בחושך חזרנו באותה דרך שבה הגענו. המשכנו ישר אל המפגש עם ההורים.
שבוע אחר כך, שוב עזרו כל הילדים לסדר בזמן את כל הציוד ויצאנו לטיול בחושך. מתחילת הדרך היו ילדים שהלכו בלי להאיר עם הפנס, אף אחד לא החזיק לי את היד. אחרי כמה מטרים בדרך העפר שאלו אותי כמה ילדים "שימי, הולכים שוב באותה דרך?, אולי נלך בדרך אחרת?” "אתם רוצים ללכת בשביל צר אל תוך היער?” “כן!" אמרו כמעט כל הילדים. הובלתי בשביל בין סבך החורש הים תיכוני. כל הילדים הדליקו את הפנסים. מידי פעם היה צריך להזיז ענף דוקרני של קידה שעירה, או לעבור מעל שיח סירה קוצנית. ראיתי שהילדים מתמודדים עם זה נהדר. ירדתי אל שביל חיות צר המוביל אל מתחת לעץ אורן. את המטרים האחרונים עשינו בזחילה על ארבע. הגענו אל חדר שנוצר מתחת לעץ האורן. מסביב הכל סבך, על הקרקע שכבת עלי ארון עבה. “ילדים”, אמרתי בלחש, "בואו נכבה את כל הפנסים" הפנסים כוו אחד אחד, חושך, רק נקודות אור חודרות מבעד לסבך וצמרת האורן. הילדים ישבו והתפתח משחק במחטי האורן היבשים. הם ערמו ערימות ואמרו "בואו נביא את זה למחנה שלנו, יהיו לנו המון מחטי אורן להדליק אש" נתתי להם לשחק בחושך, הם פשוט שכחו שהם בלב היער, בלי פנס. כשהתחלנו לחזור התפלאתי, כמה ילדים החזיקו בשתי הידיים ערימה גדולה של מחטי אורן, הם לא יכלו להחזיק כך פנס, והלכו בהשלמה עם החושך. במרחק של כמאתיים מטר מהמחנה, נראתה צללית האוטו שלי. “ילדים עמדו רגע, מי רואה את האוטו?, מי יכול ללכת עד האוטו לבד ולחכות לי?” וכל הילדים הלכו לבד בחושך בביטחון וחיכו לי ליד האוטו. במפגש הבא כבר הייתה מוכנה לנו ערימת מחטים להדלקת האש.
שבוע אחרי, לא אמרנו שהולכים ל"טיול לילה". בסוף החוג, בטבעיות התארגנו וחזרנו אל נקודת המפגש עם ההורים, אבל לא בדרך הרגילה. את כל הדרך, כ 500 מ', הלכנו בסבך החורש. כל ילד החליט לעצמו אם הוא רוצה להשתמש בפנס. קבוצת ילדים שרובם בני 5 הלכו בטבעיות בחושך, בלי שום פחד, דרך שבילי חיות בסבך של החורש הים תיכוני.

#CBT #LICBT #איךלהפסיקאתהמחשבות

31 views

Recent Posts

See All

© 2015 Shimi Ref.

Designed by BEST SITE